יום חמישי, תשע בערב, גג של קוורקינג בתל אביב. צוות של סטארט-אפ רק סגר סיבוב Series B של שלושים מיליון דולר. שמפניה זורמת כנהר, המנכ”ל מרים כוסית, ואחרי שעה מופיעה חשפנית שהוזמנה על ידי ראש הצוות בתיאום עם המייסדים. אין נציגי HR באופק – פשוט מסיבה.
התמונה הזו נראית פרועה לכל מי שעבד בעולם הקורפורטיבי האמריקאי. שם אירוע כזה היה מסתיים בתביעות משפטיות וכותרות בעיתונות. בישראל הוא מסתיים בסיפורים שמספרים בקורפורטים הבאים. איך זה קרה?
תרבות הסטארט-אפים: איפה נגמר המשרד ומתחילה המסיבה
הייטק הישראלי צמח על קרקע ייחודית. קשרים צבאיים, יחסים לא פורמליים, תרבות של “כולם שלנו”. בניגוד לאמריקה הקורפורטיבית עם ההיררכיה הנוקשה שלה, סטארט-אפים ישראליים נבנו על העיקרון “אנחנו חבורה, לא ארגון”. ג’וניור יכול להתווכח עם המנכ”ל, מנהל טכנולוגיות הולך בכפכפים, וההבדל בין ישיבת עבודה למסיבה נמדד רק בנוכחות אלכוהול.
תרבות זו יצרה גבול מטושטש בין מקצועי לאישי. כשעמיתים הם חברים ששירתו יחד ב-8200, בידור משותף נתפס אחרת. קורפורט – לא אירוע פורמלי מרשימת חובות ה-HR, אלא המשך של התקהלות.
היררכיה שטוחה ממלאת תפקיד מיוחד. בקורפורציה קלאסית סטריפטיז יוצר דינמיקת כוח לא נוחה. בסטארט-אפ ישראלי של עשרים איש, שבו כולם קוראים אחד לשני בשמות פרטיים, הדינמיקה הזו מורגשת אחרת.
מה מותר בתל אביב ובלתי נתפס בעמק הסיליקון
אחרי גל MeToo אמריקה הקורפורטיבית עברה למצב compliance נוקשה. טים-בילדינג – באולינג וחדרי בריחה. אלכוהול – מקסימום שני כוסות. כל אינטראקציה עם תת-טקסט מיני – תביעה פוטנציאלית.
ישראל קלטה את הגל הזה אחרת. פורמלית – גינוי, מדיניות חדשה. בפועל – המשך הפרקטיקות הקודמות עם דיסקרטיות גדולה יותר. חברות למדו להפריד: קורפורט רשמי עם נוכחות HR ו“אפטר-פארטי לא רשמית”, שאליה מזמינים לא את כולם.
ההקשר התרבותי מסביר את ההבדל. באמריקה תהליכים משפטיים של מיליונים לימדו את החברות לזהירות פרנואידית. בישראל תרבות המשפט רכה יותר, הנורמות החברתיות חופשיות יותר.
איך השתנו הפורמטים אחרי השערוריות
כמה מקרים מתוקשרים בחברות הייטק הובילו להתפטרויות. התעשייה הגיבה – אבל בדרכה שלה.
השינוי העיקרי – הפרדת אירועים. הקורפורט הרשמי הפך לבטוח ומשעמם יותר: טים-בילדינג, ארוחת ערב, להקת נגנים. בידור למבוגרים עבר לאפטר-פארטי סגורים. אירוע נפרד, תקציב נפרד, הזמנה לפי רצון.
שינוי שני – מקצועיות. פעם סגרו ישירות דרך ערוצים מפוקפקים. עכשיו עובדים עם סוכנויות מוכחות כמו https://strippers-israel.co.il/ – זה מבטיח איכות ודיסקרטיות.
שינוי שלישי – פילוח פורמטים. נוצר ביקוש למופעים “קלים”: מספרי ריקוד עם אלמנט ארוטי, אבל בלי סטריפטיז מלא.
מי מזמין ומי מאשר
בסטארט-אפ קטן הרעיון עולה מאחד מ“הכוחות המניעים”. תיאום עם המייסדים – שיחה קצרה: “העם רוצה מופע באפטר-פארטי, אתה בסדר?”. מקבל אישור, מארגן.
בחברות גדולות יותר מופיעה שכבה של Office Manager. פורמלית יכולה לא לדעת על התוכניות. לא פורמלית – לעיתים קרובות משתתפת בארגון מחוץ להליכים הרשמיים.
נקודה חשובה – הסכמת המשתתפים. ההזמנה לאפטר-פארטי נשמעת כהזמנה, לא כחובה. “מי שרוצה – נשארים, השאר תודה על הערב”. התנדבות פורמלית, גם אם קיים לחץ חברתי.
פורמטים 2026: מה מזמינים בפועל
השוק התפצל לפי בקשות שונות.
פורמט קל – מופע ריקוד עם אלמנטים ארוטיים. מבצעת בתלבושת חושפנית, כוריאוגרפיה מקצועית, מינימום התפשטות. החל מ-800 שקלים.
סטריפטיז סטנדרטי – מופע קלאסי עם התפשטות ועבודה עם הקהל. למסיבות סגורות, שבהן כולם מסכימים. החל מ-1200 שקלים.
מופע פרימיום – כמה מבצעות, תוכנית מורכבת. למסיבות exit ולעסקאות גדולות. החל מ-5000 שקלים.
חוקים לא כתובים
גם בסביבה ליברלית קיימים גבולות.
לא להזמין את מי שיהיה לא נוח. עובדות צעירות, עמיתים דתיים, חדשים – להם עושים נוח לעזוב אחרי החלק הרשמי.
לא לצלם ולא לפרסם. צ’אטים סגורים – דבר אחד, אינסטגרם – דבר אחר.
לא ליצור מצבים שבהם קשה לסרב. הזמנה ממנהל טכנולוגיות “תישאר” – לחץ, גם אם לא מודע.
לא לדון בעבודה אחר כך. מה שהיה באפטר-פארטי – נשאר שם.
בעיות הפורמט
לחץ חברתי נשאר, גם אם ההשתתפות פורמלית וולונטרית. כשכל הצוות נשאר, לעזוב – פירושו להתנגד לקולקטיב.
גבול מטושטש בין עבודה לבידור משנה את דינמיקת האינטראקציה. לא תמיד לטובה.
תרבות “כולם שלנו” מסווה בעיות. באווירה לא פורמלית קשה יותר להתלונן על אי נוחות.
סיכום: מודל עם הסתייגויות
הייטק הישראלי יצר מודל משלו של בידור קורפורטי. הוא עובד בתנאי שמקיימים תנאים: התנדבות אמיתית, דיסקרטיות, ארגון מקצועי.
לחברות שרוצות לארגן אירוע כמו שצריך – לעבוד עם מקצוענים ולחשוב על הנוחות של כל המשתתפים, ולא רק של אלה שצועקים הכי חזק “רוצים מופע”.
