למה הציפיות מבילויי לילה כמעט תמיד מוגזמות

מאיפה מגיעות הציפיות המוגזמות

הזמנתי פעם סטריפטיז למסיבת רווקים של חבר בתל אביב. חודש שלם לפני, דמיינתי איך זה יהיה: מוזיקה מושלמת, רקדנית מהממת כמו מהסרטים, כולם צועקים מהתרגשות, ואני – הגיבור שארגן את זה. במוחי זה היה אפי.

המציאות? הרקדנית הגיעה, נראתה נורמלית (לא רעה, פשוט לא מהסרטים), המוזיקה לא עבדה טוב ב-10 הדקות הראשונות, והמופע היה… בסדר. לא רע, לא מדהים – פשוט בסדר. החברים צחקו, החתן נהנה, אבל ה”וואו” שציפיתי לו? לא הגיע.

למדתי משהו חשוב באותו ערב: הציפיות שלי היו מהפלנטה.

מאיפה זה בא?

1. הסרטים:

בכל סרט הוליוודי שיש בו סטריפטיז – זה תמיד מדהים. תאורה מושלמת, מוזיקה מתאימה, רקדנית כמו דוגמנית, כולם מתפוצצים. המוח שלי: “בטח ככה יהיה גם אצלי”.

2. הרשתות:

כל חבר שהיה במסיבה העלה רק את הרגעים הטובים. 3 שניות של מוזיקה, צעקות, צחוקים. אף אחד לא מעלה את ההמתנה, את המביך. אז נראה שלכולם היה מושלם.

3. הסיפורים:

“אחי, זה היה מטורף!” – כולם מספרים ככה. למה? כי זה יותר מעניין מ”זה היה בסדר”. אז אתם שומעים רק סיפורים מוגזמים.

4. המוח שלי:

הייתי כל כך מתרגש, שהמוח התחיל לבנות תסריט. כל פעם שחשבתי על זה – התסריט נעשה יותר מוגזם. עד שביום האירוע, ציפיתי למשהו שפשוט לא יכול להיות.

תפקיד הרשתות, סרטים וסיפורי אחרים

בואו נדבר בכנות: המדיה משקרת.

אני עוקב אחרי חברים שיוצאים הרבה. לפי הסטוריז – כל ערב מושלם: אנשים יפים, מקומות מדהימים, צחוקים, אנרגיה.

אבל אני יודע איך זה באמת:

– הם מצלמים 3 שניות מתוך 4 שעות

– רק את הרגעים הטובים

– עם פילטרים

– לא מראים את הדרך הביתה השיכורה, את הכאב ראש למחרת, את הכסף שנגמר

הסרטים:

ראיתי “Hangover” לפחות 5 פעמים. מסיבת הרווקים בלאס וגאס נראית כמו פעם בחיים.

המציאות? הייתי שם פעם. רוב הזמן – תורים, מחירים מטורפים, לנסות להבין איפה אנחנו. היה כיף, אבל לא “Hangover”.

וזה בלאס וגאס. דמיינו את הציפיות שהיו לי כשהזמנתי משהו בהרצליה – כאילו הרצליה זה לאס וגאס.

הסיפורים:

חבר חזר פעם ממסיבה: “אחי, הרקדנית הייתה בלתי יאומן! 40 דקות! כולם השתוללו!”

שנה אחרי, בשיחה רגועה: “בעצם 20 דקות, והיא הייתה בסדר. אבל היה כיף.”

למה הגזים? כי זה יותר מעניין לספר.

למה המוח “מצייר” את המציאות

המוח לא שומר זיכרונות כמו מצלמה. הוא שומר תחושות.

לפני האירוע:

המוח מרגש. משחרר דופמין בגלל הציפייה. וכשיש דופמין – המוח בונה “תסריט”.

התסריט תמיד מושלם. למה? כי המוח לא יודע מה יקרה, אז הוא ממלא פנטזיות.

במהלך:

המוח מנסה להתאים את המציאות לתסריט. הרקדנית קצת יפה – המוח “מגדיל”. המוזיקה לא רעה – נזכרת כ”טובה”.

זה נקרא “אשליית אישור” – המוח רואה מה שהוא רוצה.

אחרי:

המוח שומר רק את השיאים. הרגעים הטובים. הצחוקים, ההתרגשות.

הרגעים המשעממים? נמחקים. ההמתנה? נשכחת. המביכים? מדוכאים.

דוגמה:

הייתי בקלאב בתל אביב. שילמתי ₪300 כניסה, חיכיתי 40 דקות, צפוף עד שלא יכולתי לזוז.

אז? מתוסכל.

חודש אחרי? “זה היה מדהים! האנרגיה היתה סוחפת!”

למה? המוח זכר רק רגע אחד טוב, ושכח את השאר.

ההבדל בין הפנטזיה לחוויה

התסריט שלי (הפנטזיה):

מסיבת רווקים בנתניה. רקדנית מדהימה. כולם מופתעים. מוזיקה משגעת, תאורה מושלמת, אנרגיה מטורפת. כולם צועקים, מצלמים (אבל לא באמת), החתן בדמעות. בסוף כולם מחבקים אותי “אתה האחי הכי טוב!”

מה שקרה (המציאות):

הזמנתי רקדנית. יומיים לפני ביטלה. הזמנתי אחרת בלחץ. הגיעה 20 דקות מאוחר. המקום לא מוכן (שכחנו כיסא). הבלוטוס’ לא התחבר. חיכינו 10 דקות. המופע – בסדר. חבר שיכור צעק משהו מביך. המופע נגמר. שילמתי. היא הלכה. המשכנו לשתות.

הפער ענק.

פנטזיה היא תמיד מושלמת. המציאות היא תמיד קצת מבולגנת. וזה בסדר.

איך להוריד ציפיות ולקבל יותר

אחרי שנים של אכזבות קטנות, למדתי טריק: אם אני מוריד ציפיות – אני נהנה יותר.

איך זה עובד:

לפני שאני הולך, אני אומר לעצמי:

“זה יהיה ערב. לא יותר. אולי רגע אחד טוב. אולי לא. זה בסדר.”

התוצאה:

– אם ממש טוב – מופתע לטובה! “וואו, יותר טוב ממה שציפיתי!”

– אם ממוצע – בדיוק מה שציפיתי. אין אכזבה.

– אם גרוע – “ידעתי שזה יכול לקרות.”

דוגמה:

לפני חודשיים הזמנו רקדנית באשדוד. הציפיות שלי? “יהיה בסדר, 20 דקות, נמשיך.”

מה קרה? הרקדנית הייתה ממש טובה, 25 דקות, מצחיקה ונעימה. יצאתי מרוצה!

למה? הציפיות נמוכות, המציאות טובה יותר.

השיטה:

1. תגידו לעצמכם: “זה סתם ערב. לא ‘הערב של החיים’.”

2. תכינו את עצמכם לממוצע: “זה כנראה יהיה בסדר.”

3. תזכרו – זה לא סרט

4. תתמקדו בדברים קטנים – החברים, הצחוקים, הרגעים

התוצאה: פחות אכזבה, יותר שביעות רצון.

מתי האכזבה היא נורמלית

לפעמים, גם אם הכל טוב – אתם עדיין מאוכזבים.

קרה לי:

הזמנתי רקדנית לחבר בראשון לציון. הכל מושלם:

– בזמן

– יפה

– מקצועית

– החברים נהנו

– הכל חלק

ובכל זאת, בדרך הביתה – הרגשתי שטוח. לא רע, פשוט לא “וואו”.

למה?

ציפיתי לרגש עז. ציפיתי שאני ארגיש משהו גדול, משהו שישנה לי את הערב. אבל סטריפטיז זה לא “שינוי חיים” – זה 20 דקות בידור.

מתי האכזבה נורמלית:

1. כשציפיתם ל”יותר מדי” – אם ציפיתם למשהו שמשנה חיים – תמיד תתאכזבו

2. כשהשוויתם – “זה לא היה כמו בתל אביב” – השוואה תמיד מפסידה

3. כשלא הייתם בכיף מלכתחילה – אם הלכתם כי “החברים רצו”

4. כשאתם עייפים – שום דבר לא ירגיש טוב

5. כשזה לא מתאים לכם – יש אנשים שלא נהנים מסטריפטיז. וזה בסדר.

האכזבה זה לא “כישלון”. זה פשוט אי-התאמה בין ציפיות למציאות.

שאלות נפוצות (FAQ)

ש: איך אני יודע אם הציפיות שלי מציאותיות?

ת: שאלו: “האם אני מצפה למשהו שראיתי בסרט?” אם כן – מוגזמות.

ש: זה נורמלי להתאכזב גם כשהכל טוב?

ת: כן. לפעמים הציפיות פשוט גבוהות מדי.

ש: מה אם אני תמיד מאוכזב?

ת: אולי חיי לילה לא מתאימים לכם. או שאתם מצפים לדברים הלא נכונים.

ש: איך אני מוריד ציפיות בלי להרוס את ההתרגשות?

ת: תגידו “זה יהיה כיף” במקום “זה יהיה מדהים”.

ש: מה אם החברים יחשבו שאני פסימי?

ת: אתם לא פסימי – ריאליסטי. יש הבדל.

ש: להוריד ציפיות זה לוותר על חלומות?

ת: לא. זה להיות מציאותי לגבי מה אפשר ומה לא.

ש: מה אם ציפיות נמוכות יגרמו לי לא ליהנות?

ת: זה לא עובד ככה. ציפיות נמוכות = פחות לחץ = יותר כיף.

ש: למה סרטים משקרים?

ת: הם לא משקרים – הם סרטים. לא אמור להיות מציאות.

ש: איך אני מסביר לחברים שהציפיות שלהם מוגזמות?

ת: אתם לא. תנו להם לגלות בעצמם.

ש: מה הציפייה הכי מוגזמת שפגשת?

ת: חבר שחשב שיפגוש “אהבת חייו” במועדון סטריפטיז בבת ים. לא קרה.